התקנת להבות חום באינפרא-אדום בחדר אמבטיה היא דבר מסוכן אם לא עושים זאת כראוי. יש אדים בכל מקום, וטיפות מים נדבקות לכל דבר. מכיוון שללחות יש נטייה להוליך חשמל, כל חומר בידוד זול הופך למעשה לגורם לקצר חשמלי. אף אחד לא רוצה שהאורות שלו יפסיקו לעבוד – או גרוע מכך – בזמן שהוא יוצא מהמקלחת.
המאבק נגד דליפות
אם רוצים שהמכשיר יחזיק מעמד, צריך להקפיד מאוד על נקודות החיבור. שם בדיוק נשברים כמעט כל המכשירים. אנחנו לא רק “מקווים” שהמקום יישאר יבש; אנחנו משתמשים בחומרי בידוד מסיליקון בעלי עמידות גבוהה או בחומרי אפוקסי בנקודות החיבור, כדי למנוע את חדירת הלחות.
צריך גם מרווח ביטחון גדול בנוגע לעמידות החשמלית. למה? כי כשהאוויר מלא באדים, החשמל יכול לעבור בדרכים שבהן הוא בדרך כלל לא עובר.
והנה טיפ: אותם מעטפות קוורץ סטנדרטיות מספיקות להעברת חום, אבל נקודות החיבור? הן החלק החלש. אנחנו מחליפים אותן בחומרי בידוד מסוג קרמי. כך הזרם נשאר במקומו – בחוט החשמלי – ולא נכנס למעטפת החיצונית.
שמירה על בטיחות
הנורה עצמה היא רק חצי מהסיפור. כל המעטפת צריכה להיות ברמת IP44 או IP65. אנחנו גם מחברים את המכשיר למערכת הקרקע המיוחדת. כך, אם אחת הנקודות נפגעת ומים נוגעים בחוט החשמלי, המפסק יפעל מיד. עדיף להתמודד עם מפסק שנכבה, מאשר עם מכשיר שעדיין פועל.
בדרך כלל אנחנו משתמשים גם בכבלים עם שכבת בידוד כפולה (סוג II). זו עוד שכבת ביטחון. אם שכבת הבידוד הראשונה נפגעת עקב החומרים החריפים שמשתמשים בהם בחדרי האמבטיה, המעטפת החיצונית לא תהפוך לחשמלית.
החלק הקשה
יש עם זאת בעיה אחת: אם סוגרים הכל יותר מדי טוב, נוצרת “תנור” קטן. המים לא יכולים לצאת, אבל החום נשאר בתוך תיבת החיבור. אם אין דרך שהחום יצא, בסופו של דבר החוטים יישרפו.
זו בעיה של איזון – צריך רמת IP גבוהה לצורך בטיחות, אך גם צריך ונטילציה או מערכת קירור טובה, כדי שהחוטים לא יישרפו.